שִׁירַת בֹּקֶר. נִגּוּן פַּעֲמוֹן. קיולצ'ה הוֹד הַשָּׁרוֹן
עודכן: 20 באפר׳ 2021
לפני כשבוע תרגלתי בקיולצ'ה (תרגול מדיטציה הדוק, ריטריט) שנערך במרכז הזן של הוד השרון.
כשהגעתי ביום רביעי, נכנסתי ישירות לשיחת הדהרמה של יובל, בדיוק לקטע בו דיבר על שלשה סוגי mind המצב הראשון - Lost Mind - מצב בו אתה לא שם לב - אתה לא ברגע הזה, מחשבותיך נודדות ואתה לא נוכח בכאן-עכשיו. המצב הזה מוכר לי. הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי בתרגול.
המצב השני - One Mind - מצב בו אתה מרוכז כל כולך בדבר אחד, כמו זכוכית-מגדלת המרכזת את אור השמש לנקודה אחת ומביאה לשריפת הנייר. ל mind הזה יש כוח גדול והוא יכול להביא אותך לביצוע של דברים מופלאים, אבל כשאתה שרוי בו אתה מפספס את כל מה שקורה סביבך באותו הרגע. גם המצב הזה מוכר לי, כשאני עושה משהו בריכוז מלא ומאבד תחושה של זמן, או לא שומע מישהו שקורא לי כמה וכמה פעמים.
המצב השלישי הוא - Clear Mind - מצב בו יש אחדות מלאה בינך, בין הפעולה אותה אתה עושה ובין כל הדברים שקורים באותו הרגע. אין הפרדה. כשזה קורה נעלמת כליל תחושת ה"עצמי". אין-אני. יש פעולה הנעשית במקביל לפעולות אחרות ללא הגבולות המוכרים של פנים וחוץ.
כשהסתיימה השיחה פעילות הריטריט נמשכה. ישיבה, הליכה, ישיבה, הליכה. בתום ישיבת הערב נתבקשתי להיות הפעמונאי של שירת הבוקר - למחרת. בפעם הראשונה עבורי.
יום חמישי 07:05.
דממה. מאוד נרגש, אני מתיישב ליד פעמון הפלדה השחור והכבד, תלוי על תושבת עץ. חוברת הצ'אנטינג לצידי, אני מתחיל לנגן על פי הסימונים.
כולם מתחילים לשיר יחד.
אני אוהב את השירה הזו, למרות שאני לא מבין מילה, היא חודרת את כל השכבות, אולי היא חגיגה לבוקר. הבוקר הרגיל, היומיומי, שהיה כאן אתמול ויהיה כאן מחר, כולם עוטים גלימות לכבודו, אפורות ומגוהצות למשעי, יושבים ושרים יחד והפעמון עוטף את החוייה ומעלה דמעות בעיניים, כל פעם מחדש.
אני מפספס את הגונג, שקוע במחשבות על השירה אני מפספס את השירה עצמה.
כולם ממתינים לצליל הפעמון כדי לצאת מהחזרתיות של המנטרה הנוכחית ולעבור למקטע הבא. בתנועה שלווה ומהירה ובעיניים עצומות, אביחי מורה לי היכן להמשיך ומושך את כולם לשיר את הקטע הבא.
שלום לך Lost Mind.
יום שישי. 07:05.
מתיישב ליד הפעמון הגדול, לצידי חוברת השירה ומנגן. ביד אחת פטיש העץ של הפעמון, ביד השנייה אצבע נוקשה עוקבת אחרי כל אות בחוברת. כדי להיות מוכן, העיניים סורקות את השורה הבאה .החוויה מצטמצמת לסימונים שחורים על דף לבן. אני מרגיש כמו רובוט על פס ייצור, כל מכה יוצאת מכאנית, מאולצת ושטוחה. כדי לא לאחר אני מכה חלקיק שנייה מוקדם מידי, בקושי מקשיב לשירה של כולם ולא מתואם איתה. אני אוחז בפטיש הפעמון חזק כל כך שנשארים לי סימנים בידיים. הפעם אני לא מפספס אף גונג, אני מפספס את כל החוויה.
שלום לך One Mind.
יום שבת. 07:05.
אצבע מורה על הכתוב בחוברת, ליתר ביטחון. הפעם אני שר עם כולם, קל יותר לעקוב כשהקול שלי מתמזג בקולות האחרים. מכה בפעמון בדיוק ברגע בו כולם לוקחים אוויר לשירה של השורה הבא, בדיוק בזמן. הדהוד הפעמון יוצא מן המתכת, חולף ביד, עובר בחדר ומרטיט את האוזניים, את הראש, את מעמקי הבטן עד שלא ברור מי מנגן, אני בפעמון או הפעמון בי. גונג נוסף ואחרון. אני קד קידה ומתיישב במקומי הרגיל.
שלום לך Clear Mind.
תודה לבני הזוג גיל שפתחו את ביתם ואת ליבם לתרגול, ליובל על הלימוד, לאביחי על ההזדמנות לתרגל משהו חדש ומרענן.