מחשבות על ארבעה נדרים גדולים
עודכן: 17 בינו׳ 2020
הַבְּרוּאִים רַבִּים מִסְפּוּר
אָנוּ נוֹדְרִים לְסַיֵּעַ לְכֻלָּם
זה הנדר הראשון
גם אם אתה עדיין
לא מרגיש מוכן
לא חותך באינסוף אשליות
לא למדת
לא הִגְשַׁמְתָּ את הדרך הגדולה
זְרֹק את זה
הושט ידיים לעזרה
לא תהיה מוכן יותר אי פעם
תמיד יהיה עוד משהו להשלים
עוד איזה ריטריט
עוד איזו סדנה
אולי כשהעזרה מושטת
מאליהם באים כבר כל היתר
אתה חותך באשלייה
רואה שאין אני-אתה
והנה הלימוד כולו
והנה הַגְשָׁמַת הדרך הגדולה
ועדיין, הנדר גדול
לא מרגיש נוח
הברואים רבים מספור
זה קרב אבוד
לעולם לא יהיה בי כוח
אפילו גואן יין, אַוַולוֹקיטֶשוַורַה
הבודהה של החמלה
בכבודה ובעצמה
קצרה יָדָהּ
ויש לה אלף עיניים לראות
את סבלם של אינספור ברואים
ואלף ידיים להושיט
לכל הפינות הכי חשוכות
ובמסורת הָזֵן היא עפה מהר
ויש לה דרקון
הַסֵּבֶל טרם הוכרע
תמיד הוא עומד אחרון
אולי נדר הוא לא רק כתב התחייבות
אולי הוא גם בקשה
להרחיב את הלב למצוא בי חמלה
לשמוע קריאה
של חברה משוסעת
לנסות לחזור ולבנות
ערבות הדדית, קהילה
לראות את הסבל
של אינסוף ברואים
על סף הכחדה
בכוכב חרוך ונבול ומדמם
מרוב צמיחה
והנה הנדר, יותר כמו תפילה
לאורַח חיים יותר מדוייק
פרנסה יותר נכונה
למצוא את הדרך שלי
להושיט יד לעזרה.
בכל בוקר, בכל ריטריט ובסיום של כל תרגול פורמלי אנחנו מדקלמים את ארבעת הנדרים הגדולים של הבודהיסטווה, הבודהה של החמלה.
היא קיבלה כבר פס לצאת מכל הגלגולים, קיבלה פטור מכל הסבל, אך בחרה להישאר.
לחזור עוד פעם לעזור ולשחרר את כל היתר.
הרבה פעמים לא היה נוח לדקלם כך עם כולם. אולי הסיטואציה הרגישה דתית מידי, אדוקה וגם קצת אוטומטית.
לאט לאט עם התרגול אני מרגיש שמשהו נפתח, מתעורר איזה חיפוש להרבות טוב בעולם.
זו יציאה לדרך בלי מפה ולפעמים הים סוער וחושך.
המילים שרק לפני רגע הרגישו לא קשורות, מאירות פתאום ברור, כמו איתותים של מגדלור:
הַבְּרוּאִים רַבִּים מִסְפּוּר
אָנוּ נוֹדְרִים לְסַיֵּעַ לְכֻלָּם
הָאַשְׁלָיוֹת הֵן אֵינְסוֹפִיּוֹת
אָנוּ נוֹדְרִים לַחְתֹּךְ דֶּרֶךְ כֻּלָּן
הַלִּמּוּד הוּא אֵינְסוֹפִי
אָנוּ נוֹדְרִים לִלְמֹד אֶת כֻּלּוֹ
הַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה הִיא בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת
אָנוּ נוֹדְרִים לְהַגְשִׁימָהּ
