חיפוש

הַמַּחְסָן נִשְׂרַף דָּבָר לֹא מַסְתִּיר עוֹד אֶת פְּנֵי הַלְּבָנָה

עודכן ב: ינו 25

Mizuta Masahide (水田 正秀, 1657–1723)


לפני כחמש שנים, הצטרפתי לראשונה לתרגול זן מסורתי עם קבוצה קטנה בחיפה.

כשנתיים קודם לכן נולדה לי ביתי השנייה, לא ישנתי טוב בלילות, העסק שהקמתי קרטע והעבודה השתלטה על חיי. הרגשתי שאני לוקח אותה איתי לכל מקום ולא מצליח להשתחרר מהרשימה האינסופית של הדברים שעליי לעשות. הייתי לחוץ, מתוח, עצבני ובלתי נסבל. לאחרים ולעצמי.


מעולם לא התנסיתי בתרגול זן, ובכל זאת חשבתי שאני יודע מה זה. הכרתי מעט את האסתטיקה של גני הזן היפניים והיה לי נעים לדמיין את עצמי יושב ומודט על טטאמי בגן ירוק שכזה, מחזיר את השלווה לחיי.


באחר צהריים קייצי אחד, נפגשתי עם חברי קבוצה המתרגלת באופן קבוע אחת לשבוע.

לבשנו חלוקים אפורים ואחידים והתישבנו בדממה על כריות במעגל. אחד החברים קם, הדליק קטורת וקד קידה מול פסל בודהה שישב על ספריה ישנה. חבר אחר הכה בקערה והתחיל לשיר משהו בקוריאנית.

הסיטואציה נראתה לי כל כך מוזרה שנשכתי את שפתיי כדי לא להתפוצץ מצחוק. אחר כך קמנו והחברים החלו בצ'נטינג של סוטרות. ניסיתי לעקוב אחריהם, אבל הטקסט היה בתעתיק מקוריאנית לאנגלית ולא הבנתי מילה.


"do-ro-do-ro mi-yon-je

ma-ha mi-yon-je da-ra da-ra

da-rin na-rye sae-ba-ra

ja-ra-ja-ra ma-ra-mi-ma-ra a-ma-ra

mol-che-ye hye-hye ro-gye sae-ba-ra

ra-a mi-sa-mi na-sa-ya

na-bye sa-mi sa-mi na-sa-ya"


לרגע הרגשתי כמו בבית כנסת וזה עורר בי התנגדות קשה. זה לא נגמר. הדם פעם ברקותיי, היה לי חם מידי בחדר הקטן והחלוק הארוך שלבשתי רק בישל אותי עוד יותר. כל העניין נראה לי כמו טעות והתחלתי לתכנן איך לתרץ את העזיבה שלי מיד כשתגמר השירה. רק שתיגמר כבר.

בכל זאת מצאתי את עצמי נשאר גם כשנסתיימה השירה. התיישבנו על הכריות, גבנו פונה למרכז המעגל ופנינו מול הקיר. מישהו היכה שלוש פעמים במקל במבוק חצוי במרכזו וזה נתן את האות להתחיל במדיטציה.


"מה אני עושה פה? מה לי ולדבר המוזר הזה? מה זה קשור אליי?"


השאלות האלו לא פסקו לנקר בראשי. הזמן חלף מאוד לאט, הרגשתי שהוא זורם לאחור ולא אצא מהחדר הזה לעולם. כשהיתה הפוגה קלה ממבול המחשבות שמתי לב שמאוד לא נוח לי. הכרית שנראתה לי רכה בתחילת הישיבה היתה פתאום קשה כאבן. כאב לי הגב, כאבו לי הברכיים. הייתי משוכנע שהאיש עם המקל התבלבל או שהשעון שלו מקולקל, "למה הוא לא מכה במקל כבר?!?" התעצבנתי.

לא רציתי להיות שם יותר, רציתי להיות במקום אחר, כל מקום, רק לא במקום בו הייתי.


ואז נשמעה מכת מקל נוספת, האות לקום. הנחנו את המזרונים והכריות בצד, שעונים על הקירות והתחלנו להלך במעגלים כשאני גורר את רגליי הרדומות ופוער רווח ביני ובין האיש שלפניי. קבוצה מוזרה של אנשים הולכת לאט בחדר קטן, בבניין ישן, בלי גן זן ובלי הר פוג'י, בתשעים אחוזי לחות של קיץ ארץ-ישראלי.

ואז התיישבנו שוב לחצי שעה ארוכה, דביקה וכואבת.


זו היתה חוויית הזן הראשונה שלי.


הערב הוכתר בעיניי כטעות. אכזבה, בזבוז זמן מוחלט שאין לו שום קשר אליי.


שבוע לאחר מכן באתי שוב. וגם בשבוע שאחריו.


היום אני מבין שבאותו ערב מוזר, בפעם הראשונה, שרפתי את המחסן.



במחסן הזה היו ערימות של ארגזים, מלאים בדעות קדומות על העולם ועל עצמי. בצד אחד מסודרים ומקוטלגים הארגזים עם הדברים שאני אוהב ומעדיף, הדברים שמתאימים לי ואני רואה כחלק ממני. ובצד השני הארגזים עם הדברים שאני לא אוהב, מעדיף להרחיק מעליי, הדברים שאני פוחד מהם ומעדיף שלא להתקל בהם. באמצע, הדברים שאני אדיש אליהם, לא אוהב ולא לא אוהב. אינסוף דעות, התניות, הרגלים שסחבתי איתי לכל מקום, בכל זמן. גם לתרגול הזן עצמו באותו אחר צהריים חם.


המחסן הזה היה על הגב שלי כל כך הרבה שנים שחשבתי שזה באמת שלי, שזה חלק ממני, שזה אני.

רק כשהוא נשרף, נפתחה לרגע האפשרות לראות שמאחוריו, בוהק ומאיר, תלוי ירח.


עם התרגול אני שם לב שהמחסן המוזר הזה שב ונבנה מחדש עוד בטרם כבות הלהבות. בכל רגע, עם כל חוויה, נותר אוסף, מקוטלג לארגז ונערם לערימה גבוהה. כמו בסרט שרץ לאחור, המחסן מתהווה והנה הוא שוב עומד על תילו ומסתיר מחדש את מה שקורה עכשיו. את הירח.


בהקשר הזה, תרגול הזן הוא קופסת הגפרורים שלי.



Mizuta Masahide (水田 正秀, 1657–1723)

0 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon