דּוֹג'וֹ אַיָּלוֹן
עודכן: 9 ביולי 2019
יש משפט זן שאומר "כל צעד הוא דוגו'". (ביפנית - "מקום הדרך" מקום לתרגול מדיטציה או אמנות לחימה).
גם הכביש הוא מקום טוב לתרגול רוחני. לא כזה שמתנהל על כרית, ובטח לא בעיניים עצומות. פשוט מקום טוב לשים בו לב למה שקורה עכשיו. בהקשר זה, אחד המקומות החזקים לתרגול עבורי הוא כביש האיילון.
אני בדרך כלל מגיע בשעות הבוקר, בדרך לפגישות עבודה בתל אביב והכביש הזה עמוס, פקוק ותזזיתי.
די מהר הנסיעה מואטת לכדי עצירה ובלי לשים לב אני מתחיל לכרסם את קצות האצבעות או את החלק הפנימי של השפה התחתונה. אני בלחץ. משהו נדרך ומתכווץ כשאני מתחיל לחפש איך לקצר, סורק אחרי נתיב פתוח, דרך מהירה יותר לצאת. אני מנסה להשתלב ומייד מתעצבן על זה שנדחף לפניי. צופר. מסנן קללה. הכעס והשנאה מתלקחים בשניות וכל האנשים במכוניות סביבי הופכים ברגע לכוח עויין. כולם נגדי. כל סנטימטר שהם גמעו על הנתיב לפניי בא על חשבוני, המכונית הופכת למשוריין והנהיגה ללוחמה בשטח בנוי.
אני שונא את המנ-מניאק שנדחף עכשיו. אני שונא את הכביש הזה.
אני שונא את העיר הזו.
אני שונא את גוש דן.
אני שונא את כל המדינה המטורללת והצפופה הזו.
לפעמים הכעס הזה מזין את עצמו עוד ועוד. כשהוא סוף סוף דועך הוא משאיר אחריו עייפות שלילית ומדכאת.
לפעמים משהו שקורה באותו רגע על הכביש מחולל את השינוי. ברכב לצידי אשה וילדה במושב האחורי מנסה להכנס לנתיב ואני שם לב, עוצר, ונותן לה. נהג אחר יוצר קשר עין ומאפשר לי את אותו הדבר. כשזה קורה נפתח הפתח. גלגלי המחשבה נעצרים לרגע והמתח הפנימי נפסק. אני בסך הכל נוהג בכביש עמוס בהרבה כלי רכב ובתוכם אנשים המנסים להגיע ליעד. בדיוק כמוני.
כשהאור ברמזור אדום אני עוצר. כשהוא מתחלף לירוק אני נוסע. עכשיו צריך להרים טלפון ולהודיע על איחור.