רגע לפני שחותכים את החתול.
שאלות קואן הם חלק מתרגול זן. אלו שאלות שהמענה אליהן לא יכול להגיע מתוך ההיגיון, מהתודעה הרגילה הממיינת, מפרידה ומגדירה דברים. קואן מוכר המיוחס למורה הזן הקואין הוא "מהו הצליל של מחיאת כף יד אחת"? בדרך כלל השאלה נמסרת על ידי מורה לתלמיד בראיון אישי שיש לו אופי רשמי - הסטינג הזה מכוון - הוא מקשה על התלמיד ומבקש ממנו לענות באופן מקורי, אינטואיטיבי ובפעמים רבות לא מילולי, דווקא בתוך המסגרת ההיררכית. לפעמים תידרש מחוות ראש, לפעמים יללה ולפעמים מכה.
אם תשובת התלמיד אינה מקובלת על המורה, הוא נשלח 'לעשות שיעורי בית', לשבת בשקט עם השאלה שקיבל, במדיטציה. לא בהכרח לענות עליה, פשוט לשהות איתה ולראות מה עולה. כשהתלמיד עונה תשובה שהמורה נאות לקבל, הוא מקבל קואן חדש. לפעמים התרגול הזה מתסכל, לפעמים הוא משחרר מאוד. לפעמים שאלות שנראו תמוהות וחסרות משמעות במהלך הראיון הרשמי, מתחילות להופיע בחיי היום-יום ואז הקואן הופך להיות מעניין. את הקואן שלפנינו קיבלתי במקרה: במהלך ראיון על קואן אחר שאלתי אודותיו והוא הפך לשיעורי הבית שלי. הסתובבתי איתו כמה חודשים. לא מצאתי בו פשר או קשר. התחרטתי על שאלתי שהקדימה את זמנה. מאסתי בו.
באופן משונה, הדברים המתחוללים כעת בישראל, המחאה והפילוג מול ה'רפורמה המשפטית' הפכו אותו לשאלה חיה ומעניינת מאוד.
מַחֲרִישַׁת אָזְנַיִם
הַדְּמָמָה שֶׁאַחֲרֵי
שְׁאֵלַת קוֹאָן
שער תשיעי: נאם-צ'און* הורג חתול.
מתוך מצפן הזן - מאת זן מאסטר סונג סאן.
יום אחד, נזירי האגף המזרחי ונזירי האגף המערבי התווכחו על חתול. כשראה זאת נאם-צ'און, הוא הרים את החתול ביד אחת, הניף סכין ביד שנייה ואמר: "אתם! אמרו מילה אחת ואחוס על חיי החתול! אם אינכם מסוגלים, אהרוג אותו!" אף נזיר לא ענה. באין תשובה, נאם צ'און הרג את החתול.
בערב, כאשר התלמיד ג'ושו חזר [למנזר], נאם-צ'און סיפר לו את שאירע. [בתגובה] ג'ושו חלץ את נעליו, הניחן על ראשו והסתובב ללכת. נאם צ'און אמר: "אם היית שם, הייתי יכול להציל את החתול".
נאם צ'און אמר: "אמרו מילה אחת!" אם היית שם, מה היית יכול לעשות?
ג'ושו שם את נעליו על ראשו, מה המשמעות של זה?
זהו קואן של אהבה גדולה וחמלה גדולה. אם יש בך אהבה גדולה וחמלה גדולה, אתה אוהב ופועל ללא תנאי. אהבה ללא תנאי משמעותה להיות ללא הדעות "שלי", התנאים "שלי", והמצב "שלי", ו[להיות מוכן] רק לעזור לאנשים אחרים. אם כך, איך תציל את החתול?
בתנ"ך יש סיפור שעשוי לעזור לך. לפני זמן רב חי המלך שלמה. הוא היה נערץ בכל ישראל בזכות חוכמתו העמוקה. יום אחד, הייתה התרגשות גדולה [בארמון], ושתי נשים הובאו אליו, כשהן רבות על תינוק.
"זה התינוק שלי!" I "לא! זה התינוק שלי!" I "שלי!" I "לא! שלי!"
כל שופטי הארץ הנכבדים לא יכלו להכריע בעניין קשה זה, וכך הוא הובא בפני המלך שלמה.
"למעשה, זהו עניין פשוט למדי", אמר המלך. הוא החזיק את התינוק ביד אחת ובשנייה החזיק חרב והכריז: "מכיוון ששתיכן לא מסוגלות להחליט בעצמכן, אחת מכן תקבל חצי תינוק, והשניה את החצי השני". ברגע שבו עמד לבתר את התינוק לשניים, אחת הנשים צעקה: "לא! אין צורך בכך! את יכולה לקבל את התינוק", והציעה את התינוק לאישה השנייה. האישה שדיברה הייתה אמו האמיתית של התינוק.
המצב כמעט זהה למצב אותו יצר נאם-צ'און עבור נזירי האגף המזרחי והמערבי. אלא שבמצב הספציפי שהוא יצר, אינך יכול לעשות בדיוק כך [כפי שעשה שלמה המלך]. אינך יכול לענות רק כפי שענתה אותה האישה. התגובה צריכה להיות מדויקת יותר; יש כמעט מאתים וחמישים נזירים בכל אגף, כל צד מאמין שהחתול שייך לו בזכות. כשנאם-צ'און אוחז בחתול ובסכין, אם אחד הנזירים יצעד לפנים ויאמר, "אוקיי, קחו אותו", ייתכן שנזיר אחר יאמר בתגובה "לא! אינך יכול לתת אותו, זה החתול שלי!" וכך המריבה תתחיל שוב מחדש. אם כך, במצב זה, רק אהבה אמיתית ללא תנאי יכולה להציל את החתול. אם ברצונך להשיג את הקואן הזה, עליך לצפות בסרט של קאובוי [מערבון]. בסרטים אלו יש לימוד פשוט מאוד מכיוון שהם עסוקים בשני דברים בלבד. אהבה וכסף. כשאתה לומד את סוג האהבה המוצגת בסרט קאובוי, הקואן הזה הוא קלי קלות [צחוק מהקהל].
יש דרך אחרת להתבונן בקואן הזה. אנחנו מחלקים את הדרכים השונות בה אנו תופסים את המציאות לארבע:
בלי ככה
להיות לאחד כך
ככה זה
בדיוק כך.
'בלי ככה' משמעותו - נקודת הראשית. נקודה זו היא בטרם מחשבה, מילים ודיבור אינם יכולים להביע אותה. זוהי נקודה של ריקות ודומיה מוחלטות, בלי שום דבר כלל.
'להיות לאחד כך' - משמעותו שהכל הופך לאחד. 'מאיפה באת' (בום! סונג-סאן מכה בידו על השולחן), 'כשתמות, לאן תלך?' (מכה בשולחן), 'האם לשמים יש טבע-בודהה?' (מכה). אני לא מנסה להסביר את הנקודה הזו, מכיוון שלא ניתן לעשות זאת במילים או דיבור. איך אפשר להדגים את נקודת הראשית הזו? איך אוכל ללמד אותך [על] נקודת הראשית? (מכה) רק מכה, רק להחזיק למעלה אצבע אחת, או לצעוק קאאאצ!!! - משהו כזה שמדגים, פשוטו כמשמעו, שהכל הופך לאחד.
[בזמן הצעקה, או המכה בשולחן, המכה היא כל מה שיש - והיא אחידה בתודעתם של כל השומעים, אצל כולם, באותו הרגע, יש רק מכה, רק צעקה].
הנקודה הבאה היא 'ככה-זה'. זו נקודה מעניינת מאוד. אם אתה באמת משיג את נקודת הראשית - נקודה זאת (מכה), אז תודעתך ריקה כחלל, צלולה כראי. אם מגיע צבע אדום, המראה אדומה, אם מגיע לבן, המראה לבנה. ריבוא הדברים פשוט משתקפים בתודעת המראה שלך, בדיוק כמות - שהם. אתה תופס שהשמים כחולים, שהעצים ירוקים. המלח מלוח. הסוכר מתוק. הכל הוא כבר אמת, בדיוק כפי שהוא. אנחנו מכנים זאת 'ככה-זה' מכיוון שהכל, ככה-זה, הוא אמת.
'ככה זה' היא האמת, אבל זו עדיין דרך מופשטת, מטפיזית, לענות.
"מהו בודהה"? - "השמים כחולים".
"מהי דהרמה"? - "בחוץ הרוח נושבת".
"מהו טבע הדהרמה"? - "הקיר לבן".
"מהו אלוהים?" - "הרצפה חומה".
כל התשובות הללו מכוונות ישירות לאמת, אולם הן עדיין רק מנכיחות את האמת ולכן אנו מכנים אותן 'תשובות בסגנון מופשט'. אלו תשובות רחבות מאוד, כך שאם יש לך שאלה רחבה כמו "מהו בודהה?" תשובות אלו מספקות.
אבל, לפעמים אנחנו נמצאים בסיטואציה שמעלה שאלה הרבה יותר ספציפית או מצביעה על נקודה ייחודית. במצב שכזה, השאלה המסוימת, הממשית, דורשת תשובה ממשית, משהו שיהיה מכוון בדיוק למצב. בכל יום אנחנו נתקלים במצבים שיכולים לקבל מענה רק עם פעולה צלולה ואינטואיטיבית. המילים לבדן, לא מספיקות. לדוגמה, הנה ספל [מרים ספל תה בידו], אם תקרא לזה 'ספל', אתה אחוז בשם וצורה. אם תאמר שזה לא ספל, אתה אחוז בריקות. אם כך, אני שואל אותך, האם זה ספל או לא? יש אנשים שיענו "השמים כחולים" או "העצים ירוקים", יש אמת בדבריהם, אולם אמת זו, אפילו שהיא אמיתית כשלעצמה, אינה נותנת מענה הולם למצב. תשובה זו אינה מקשרת ישירות בין טבעך לטבעו של הספל הזה. זו שאלה נקודתית מאוד - האם זה ספל או לא? אם אתה עונה באמת כלשהי, אתה לא מבטא את טבעו האמיתי של הספל הזה. אתה לא מבטא את טבעו האמיתי של המצב המסוים הזה ואת יחסך לספל, ואינך מבטא את התפקוד הנכון בהקשר לספל זה.
(סונג-סאן פונה ליושב לצידו ושואל): אם כך, אני שואל אותך, האם זה ספל או לא? האדם שלצידו לוקח את הספל ושותה ממנו.
נכון!!! זהו המצב הנכון שבו אתה נמצא. אתה והספל הזה. תשובתך מבטאת את יחסך הנכון למצב המסוים הזה ואת פעולתך הנכונה בו, שהיא פשוט לשתות ממנו. הנקודה היא כיצד לתרגם את תפיסת האמת לפעולה נכונה, לתרגמה לחיים נכונים. לחיות חיים נכונים משמעותו פעולה. שאלה נקודתית דורשת תשובה נקודתית. זוהי ה'אמת-בדיוק-ככה' (בככותה).
'בלי ככה' - הוא שום דבר, ריקות מוחלטת.
'להיות לאחד כך' - הוא לחתוך כל מחשבה, להפוך לנקודת הראשית, לחומר היקום - מכה בשולחן - 'ככה זה' - זו האמת - כשאתה רואה, כשאתה שומע, כשאתה מריח או טועם, נוגע או חושב - הכל אמת, רק כפי שהיא.
והבא בתור, כיצד התפיסה הזו של האמת מתבטאת בחייך? מרגע לרגע כדי לעזור לכל הברואים? כן, השמים כחולים, העץ ירוק, זו האמת, אבל אם מישהו סובל מול עיניך, כיצד אתה לוקח את התפיסה הזו והופך אותה לתפקוד צלול עבורו? זו הנקודה של - 'בדיוק ככה זה'.
לפני שנים רבות, בכל פעם שמישהו שאל את ג'ושו שאלה, הוא פשוט ענה: "לך ושתה תה".
"מאסטר, אני רוצה להבין את הבודהה, מהו בודהה?" - "לך ושתה תה".
"מאסטר, אני רוצה להבין את האמת הגבוהה ביותר של כל המורים הדגולים - מהי הדהרמה"? - "לך ושתה תה".
זו תשובה עמוקה ביותר, היא מכילה את המצב באופן נכון, את היחס הנכון ואת הפעולה הנכונה. אם אתה שותה תה באופן נכון, אתה משיג, תופס את מצבך ביחס לתה. את משיג את מערכת היחסים שלך עם התה ולכן גם את הפעולה הנכונה. זו המשמעות של חיים נכונים.
אולם, יש למעשה שתי דרכים שונות להביא את המענה ההולם שלנו למצבים או לתפקוד בסיטואציה המופיעה בחיינו. בנקודה זו אנחנו חייבים לפצל את הלימוד של 'בדיוק ככה זה' מסיבה חשובה מאוד, כפי שנראה.
תחילה, ישנה רק הפעולה "שלי" מרגע לרגע, כיצד אני שומר על המצב הנכון שלי, מערכת היחסים הנכונה שלי, והתפקוד ההולם בעולם הזה. זה רק מצביע על תפקידי לסייע לכל הברואים. המענה ההולם שלי והחיים הנכונים שלי הם 'סובייקט בדיוק כך'. מישהו שאל את זן-מאסטר ג'ושו** - "מאסטר, בדיוק הגעתי למנזר, אנא, למד אותי"
ג'ושו ענה: "האם אכלת ארוחת בוקר"?
"כן, אכלתי", ענה הנזיר
"אם כך, לך ושטוף את קערותיך" - פיצ'וווו!!! הנזיר התעורר (השיג הארה).
הוא השיג את תיפקודו היומיומי, את תודעתו שלו. כלומר הוא השיג את ה - 'סובייקט בדיוק כך'.
אולם, הקואן של נאם-צ'און המחזיק חתול דורש תגובה מדוייקת יותר. זהו לא קואן 'סובייקט בדיוק כך'. זן מאסטר נאם-צ'און החזיק חתול בידו האחת וסכין באחרת ואמר: "אתם! תנו לי מילה אחת ואחוס על החתול. אם לא, אהרוג אותו".
אם היית שם באותו הרגע, מה היית עושה?
יש מסורות זן גדולות שמלמדות שכדי לענות לנאם-צ'און עליך פשוט להפוך לאחד עם החתול, זה כל שיש באפשרותך לעשות. אולם, אם רושי [מורה זן במסורת היפנית] שואל אותך את השאלה הזו ואתה עונה "מיאו! מיאו! מיאו!" - ובכן, תשובה זו לא כל כך טובה. היא לא מזמינה את התלמיד להשיג תבונה מכל סוג, או לפעול כבודהיסטווה. זהו לא תפקוד של חמלה - לחבר את טבעך האמיתי עם זה של החתול התפוס במצב הייחודי הזה. כמו צליל ה- "פססס, פססס, פססס", שמורים מסוימים רוצים שתשמיע באוזנו של מורה הזן דוק-סאן, יללת ה"מיאו" של החתול פשוט משקפת את הדברים כפי שהם - אמת - אולם היא לא מביאה את האמת לכדי פעולה של חמלה עבור החתול. זוהי תשובה מתה. ככלות הכל, [פעולה של חמלה] היא מה שנאם-צ'און חיפש. הוא לא רוצה שיקוף של החתול אותו הוא מחזיק על חודו הסכין. נאם-צ'און רוצה שאחד הנזירים יקום ויציל אותו. הוא מחפש בודהיסטווה בקרב הנזירים. זוהי נקודה חשובה מאוד. אם נאם-צ'און ישאל אותך את השאלה הזו, ותענה "מיאו" אתה לא יותר מתוכי - ואז אולי הוא יהרוג את החתול וגם אותך! הא! הא! הא!
בואו ניקח את סגנון התשובה הזה ונשוב למצב עם התינוק. המלך שלמה החזיק את התינוק ביד אחת וחרב בשניה ושאל: "של מי התינוק הזה? - עני נכונה והוא שלך. אם אינכן מסוגלות להחליט, תקבלו חצי תינוק כל אחת". באותו הזמן אם אחת הנשים היתה פשוט בוכה כתינוק "וווא! ווא! ווא!" הסיפור היה נגמר אחרת, וכל אישה היתה מקבלת חצי תינוק. זה לא כל כך נהדר… אבל אישה אחת לא פשוט "הפכה לאחד עם התינוק" ושיקפה את המצב כמו בצילום. במקום זאת, היא חיברה באופן מלא את שאלתו של המלך עם מצבו של התינוק ועם המתרחש באותו הרגע. כך, תשובתה הנכונה הופיעה באופן ספונטני. זוהי חוכמה אמיתית, זוהי חמלה אמיתית. את זה נכנה אובייקט - בדיוק ככה - מהו המצב האמיתי בו אתה נמצא, מערכת היחסים שלך איתו, ומה המענה ביחס לאובייקט הקואן הזה?
האם זה ספל או לא? הדרך השלמה היחידה שיש בפניך היא להביע את תפקודך הנכון ביחס לספל. זהו סובייקט-בדיוק-ככה. אבל אם יש לך תודעת בודהיסטווה אמיתית וכיוון בודהיסטווה אמיתי, אתה חייב להיות מסוגל לתפוס את מצבך הנכון ואת תפקודך הנכון באופן צלול וספונטני ביחס לאובייקט זה. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו מפרידים את הלימוד לסובייקט-בדיוק-ככה, ולאובייקט-בדיוק-ככה; כדי להדגים כיצד אתה יכול לתפקד באופן הולם בכל מצב. הנה דוגמה פשוטה כדי להסביר זאת: כשאתה רעב - מה אתה עושה? אתה אוכל. כשאתה צמא - מה אתה עושה? אתה שותה. זה סובייקט-בדיוק-ככה. זהו המצב הנכון של הסובייקט, כשהוא רעב, מערכת היחסים הנכונה עם הרעב, והמענה ההולם בסיטואציה הזו [לאכול].
אבל, אם אדם רעב מגיע אליך, מה אתה יכול לעשות? האם תעמיד פני רעב? האם תאכל משהו בעצמך? מובן שלא, זה לא יעזור לו. תן לו משהו לאכול! אם אדם צמא מגיע אליך, האם עליך להתנהג כאילו אתה צמא או שתשתה משהו בעצמך? לא! תן לו לשתות! אם מישהו סובל, מה יש באפשרותך לעשות? עליך לעזור לו. השם של זה הוא 'אובייקט-בדיוק-ככה'.
יש מורי זן ששואלים, "תינוק שהרטיב את החיתול שלו, מה המשמעות של זה?" - אם תבכה כתינוק שהחיתול שלו רטוב באותו הרגע המורה יאמר "יפה! תשובה נכונה!" ואכן, זו תשובה אפשרית לתלמיד מתחיל. אולם מתלמיד ותיק יותר תידרש תפיסה גבוהה יותר. אם תחקה את התינוק כשחיתולו רטוב, זה לא יעזור לתינוק. בבית הספר הזה, כשאתה נשאל שאלה שכזו, התשובה ברורה: כיצד תודעתך הצלולה מתחברת עם התינוק, מרגע לרגע? אתה מחליף לו חיתול. זוהי תודעת בודהיסטווה. זהו אובייקט-בדיוק-ככה. זאת כל הנקודה של לשבת ולהתאמן בזן.
הפרדה בין דרכי הלימוד הללו מציגה סוג של מהפיכה באימון קואן בזן; לפני שנים, נזיר היה לוקח עימו קואן אחד להרים ויושב איתו במשך שנים רבות עד שהשיג הארה. זה היה אפשרי כיוון שחיי הנזיר לא תמיד היו צריכים להיות מעורבים במצבים משתנים בעולם קדחתני. אולם כיום, אנשים רבים חייבים לחבר את האימון שלהם עם החיים בחברה מהירה ומורכבת עד מאוד. אם אתה רק מחזיק בסגנון הסמהדי הזה, ובסגנון ה'להפוך לאחד' בשימוש בקואנים, אתה אחוז במסורת עתיקה ומתה. במצב זה, לאימון הקואן שלך אין יישום מעשי וספונטני לחיים בעולם המודרני. כך דעך הזן בסין. הזן ואימון הקואנים שם לא התחברו עוד לחיי היומיום ושניהם מתו. הזן הפך להיות אימון איזוטרי המבוסס על מילים קדושות ומשמעויות נסתרות. הזן שאחרי שושלות טאנג וסונג איבד את דרכה וכיוונה של הבודהיסטווה.
משמעותו של סגנון הזן שלנו היא להבין כיצד ניתן להשתמש באופן ספונטני בקואנים הללו כדי לחבר את אימון המדיטציה לפעולת בודהיסטווה בעולם מורכב. זוהי מהפכה של זן.
השאלה השניה בקואן שלפנינו היא: "ג'ושו הניח את נעליו על ראשו ופנה ללכת. מה המשמעות של זה?" תשובתו של ג'ושו מבוססת על מסורת עתיקה שהיתה בסין וקוריאה. כאשר מישהו מת, זוג נעליים וצלחת אוכל או פירות היו מונחים מחוץ למפתן הדלת הראשית. כך, כשרוחו של המת באה לביקור, היה לה משהו לאכול וזוג נעליים, לנעול ולעלות איתן לגן עדן. כשנעלים היו מונחות כך בחוץ, הבינו שמישהו מת. לפני זמן רב, בטקסי [אשכבה] היית מניח נעליים בחוץ. זו משמעות השאלה הזו. בזמן ההוא - מהו טבעו של המצב - מהי מערכת היחסים הנכונה שלך איתו - ומהו המענה ההולם שלך למצב זה? כל שלושת הנקודות הללו - בוםםםם! מתאחדות יחד לנקודה אחת.
זה מאוד ברור…
*נאם-צ'און בקוריאנית, 남천보원 Nam-cheon, ביפנית Nansen Fugan, מורה צ'אן סיני שחי במאה השמינית. התגורר בבדידות על הר בצפון סין במשך שלשה עשורים עד שהקים מנזר ובו מאות תלמידים ונזירים.
** ג'ושו - תלמידו של נאם-צ'און.
מורה הזן היפני הגדול דוגן, הכריז ש"לא היה ג'ושו לפני ג'ושו, ולא היה ג'ושו אחרי ג'ושו". חוקר הזן סוזוקי נהג לומר שמכל הכתבים הקלאסיים של הזן, אמרותיו של ג'ושו, הן הקרובות ביותר לליבו. ג'ושו, אחת הדמיות המרכזיות בצ'אן הסיני, היה בלי ספק המורה החריג ביותר בהסיטוריה של הזן. זן, כפי שביטא אותו ג'ושו, הוא רדיקלי, קיצוני ולפעמים אפילו אלים. אני מאמין שהוא שונה למדי מהזן המוכר במערב מכתבי זן אחרים.
ג'ושו נולד בשנת 778 לספירת הנוצרים, בצפון סין. לא הרבה ידוע על ילדותו, אבל אחד המקורות מציין שכילד אהב את הבדידות ושהוריו התנגדו שיהפוך לנזיר. האיפזודה הראשונה על אודותיו, המתועדת באופן מפורט, היא פגישתו הראשונה, בהיותו בן שבע עשרה, עם מורה הזן ננסן (נאם-צ'און):
ננסן ששכב על מיטתו בחדרו ראה את ג'ושו מתקרב ושאל: "מהיכן אתה מגיע"?
ג'ושו ענה: "ממקדש זויזו" ("צורת האושר").
ננסן שאל: "האם ראית את צורת האושר?"
ג'ושו אמר: "את צורת האושר לא ראיתי. את בודהה שוכב - ראיתי".
בתגובה נעמד ננסן ושאל, "האם יש לך כבר מורה?"
ג'ושו ענה, "יש לי".
ננסן שאל: "מי הוא המורה שלך?"
ג'ושו השיב: "למרות ששיאו של החורף כבר חלף, עדיין קר מאוד. האם אוכל להציע, מורי, שתדאג היטב לגופך?"
מתוך המבוא ל"ספר הזן של ג'ושו" מאת יואל הופמן.