גלים שחורים

בסככה המאולתרת בחוף אני עוטף את נעליי בשקיות, עוטה כפפות, ויורד עם מתנדבים נוספים לקו המים. גושי זפת גדולים מתגלגלים עם הגלים על הקרקעית. אנחנו מנסים להרים אותם לפני שהם חוזרים לים, נקרעים לפיסות קטנות או נדבקים לסלעים. על פני המים צפים רסיסי זפת שלכדו אצות ופסולת, החול מנוקד באין-ספור גושים קטנים. אנחנו אוספים אותם לתוך שקיות, בעבודה איטית, כמעט חסרת תוחלת. הזפת רכה, תוך זמן קצר נותרת שכבה דביקה על הכפפות. לאוויר יש ריח שחור. אני בוכה בלי דמעות, מרים את הראש לאופק הכחול ונושם עמוק.

חוֹף שִׁקְמוֹנָה

שְׁפוּפִים וְדוֹמְמִים

מְלַקְּטִים זֶפֶת

אחרי כשעתיים אני חוזר לנקודת האיסוף, מסיר את הכפפות ומשליך אותן לשקיות המזוהמות. הים מלווה אותי כל חיי, זו הפעם הראשונה שאני יוצא ממנו כבד ועצוב משנכנסתי. הוא יחלים, גם אם זה ייקח שנים, בחוכמתו האין-סופית שלא נבין אף פעם, בכוח החיים. ליד המכונית אני מנקה את הנעליים שהתלכלכו ונעזר במקל קטן, הזפת העיקשת נדבקת למקל, אני מנגב אותה בנייר, ידיי מתלכלכות. קשה להסיר אותה, היא ממאירה, לא נעלמת, רק עוברת למקום גלוי פחות.

קִיר בֵּטוֹן בַּחוֹף

מִישֶׁהוּ כָּתַב בְּזֶפֶת

קַארְמָה

---

ההייבון מופיע עם הרחבות של עדנה גורני במגזין "אקולוגיה וסביבה" בקישור כאן.