חיפוש

קארמה שחורה

בסככה המאולתרת בחוף אני עוטף את נעליי בניילון ועוטה כפפות, מצטייד בשקיות ויורד עם מתנדבים נוספים למים. הגלים מביאים איתם גושי זפת גדולים, אנחנו מנסים להרים אותם לפני שהם חוזרים לים. החול מנוקד בגושים קטנים. הזפת רכה, תוך זמן קצר נותרת שכבה דביקה על הכפפות. לאוויר יש ריח שחור. אני בוכה אבל אין לי דמעות, מרים את הראש לאופק הכחול כדי לצאת מהמחשבות.



חוֹף שִׁקְמוֹנָה

שְׁפוּפִים וְדוֹמְמִים

מְלַקְּטִים זֶפֶת



אחרי כשעה אני חוזר לנקודת האיסוף, מסיר את הכפפות ומשליך אותן לשקיות המזוהמות. הים מלווה אותי כל חיי, זו הפעם הראשונה שאני יוצא ממנו כבד ועצוב משנכנסתי, כמו אחרי ביקור חולים. הוא יחלים, גם אם זה ייקח שנים, בחוכמתו האינסופית שלא נבין אף פעם, בכוח החיים. ליד המכונית אני מנקה את הנעליים שהתלכלכו, למרות הכיסויים. אני נעזר במקל קטן, הזפת העיקשת נדבקת למקל, אני מנגב אותו בנייר, ידיי מתלכלכות. קשה להסיר אותה, היא ממאירה, לא נעלמת באמת אף פעם, רק עוברת למקום פחות גלוי.



קִיר בֵּטוֹן בַּחוֹף

מִישֶׁהוּ כָּתַב בְּזֶפֶת

קַארְמָה





פוסטים אחרונים

הצג הכול

הָיְבּוּן* של מחלה

אני מתעורר בחושך, מתכחש לשעה, ממאן לקום לרצפה הקרה. זה כמה ימים נשימתי זרה לי. האוויר שורק ומתאבך בקרקעית הריאות. בחדר הרחצה אני מביט במראה, פותח את המשאף לאט, מסווה במים הזורמים את קול השאיפה. קְלִיק

  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon