פַּסְפַּרְטוּ
אני מגיע מוקדם, בְּחושך שקט. בָּרֵיחַ הדלת מהדהד בדירה הריקה. הסלון מואר באורו הכתום של פנס רחוב. מבעד לחלון אפשר לשמוע גלים של ים לא נראה. אני מחליף בגדים ומתחיל לעבוד. על הקיר בו היתה ספריה הצבע שונה, אפשר להבחין בצל של מזנון ומדף. אני ממלא במרית חורים שנותרו ועובר לקיר הנגדי, צובע שכבה לבנה על שכבות עכורות וישנות. קריאות עורבים בחוץ מחזירות תחושת זמן, חלונות נדלקים, השחר מאיץ. אני מסיים שכבה ראשונה ומביט איך החלל הלבן מקבל את האור הראשון. השעות חולפות, הבוקר נגמר, אני מסדר את כלי העבודה ונכנס להתקלח.
בֹּקֶר אָפֹר
עַל פַּח צֶבַע לָבָן
קָפֶה שָׁחֹר
ההייבון הזה נכתב במהלך שיפוץ שביצעתי לדירה להשקעה שקנינו בקיץ. נהניתי לעבוד מוקדם, בשקט, לפני יום העבודה ה"רגיל". לא עשיתי את זה למען מטרה מסוימת, חתמנו כבר קודם עם זוג דיירים. אני מניח שיכולתי לשכור את שירותיו של בעל מקצוע שהיה עושה זאת מהיר ויעיל ממני, אבל היה לי חשוב לעשות את זה בעצמי. לתקן את השפכטל, לשייף, לצבוע בסיס, לצבוע לבן, להתקין גופי תאורה, להקפיד כאילו הדירה תשמש אותי. התהליך הזה אפשר לי להניח לשאלות גדולות על קפיטליזם וכלכלת חוב, להתמקד בפרטים הקטנים, הפשוטים, כמו קיר לא ישר, או כתמים בפאנלים. אולי זה עזר לי למצוא אפשרות לשחק במשחק שלא בחרתי, שבו אני מחוייב לעשות כמיטב יכולתי.
