חיפוש

סיפורו של צייד מלכודות

עודכן: 18 במאי

מתוך "קליעת צמות של דשא" \ רובין וול קימרר Braiding Sweetgrass / Robin Wall Kimmerer


אני מודה שידעתי הכל אודותיו עוד לפני שפגשתי אותו. לא רציתי לשמוע דבר ממה שיש לצייד מלכודות פרווה להגיד. ליקוט של פירות יער, אגוזים או כרישה, אפילו ציד של צבי שמסתכל לך ישירות בעיניים (ניתן לויכוח), כולם חלק מרשת הקיום ​​של 'הקציר המכובד' [Honorable Harvest] אבל לצוד סמור שלג או לינקס (שונר) במלכודות רק כדי לקשט נשים עשירות, לזה אני לא יכולה למצוא הצדקה. ועם זאת, הקשבתי לו בכבוד…


ליונל גדל ביערות הצפון, הוא צד, דג, הדריך, והתפרנס מהאדמה בבקתת עץ מרוחקת, והמשיך את מסורתם של סוחרי הפרוות ה-coureurs des bois. הוא למד להניח מלכודות מסבו האינדיאני שהיה ידוע בכישוריו: כדי ללכוד חורפן, אתה צריך לחשוב כמו חורפן, וסבו היה צייד מלכודות מוצלח כיוון שהוקיר את הידע שיש לחיות. הוא ידע היכן עברו, כיצד צדו את טרפן והיכן היו תופסות מחסה במזג אוויר קשה. הוא יכל לראות את העולם דרך עיניו של סמור, וכך פרנס את משפחתו. "אהבתי לגור ביער" אומר ליונל, "ואהבתי את בעלי החיים". דייג וצייד סיפקו למשפחה את מזונה והעצים סיפקו להם הסקה. בכל שנה, כשהיו להם מספיק כובעים חמים וכפפות, מכרו את יתר הפרוות, ובכסף שהרוויחו קנו דֶּלֶק, קפה, שעועית ותלבושות לבית הספר. מליונל ציפו שימשיך במקצועו של סביו, אבל כשהיה גבר צעיר הוא סרב. הוא לא רצה לשמוע על מלכודות, כשמלכודות הרגל הפכו לשיטה מקובלת. זו היתה טכנולוגיה אכזרית וליונל כבר ראה חיות שכרסמו את רגליהן כדי לצאת לחופשי. "בעלי חיים צריכים למות כדי שאנחנו נחייה" הוא אומר, "אבל הם לא צריכים לסבול".


כדי להישאר ביער הוא ניסה להתפרנס מכריתת עצים, הוא היה מנוסה בשיטות המסורתיות של גדיעת עצים כשהשלג מכסה את האדמה, ובשינוע גזעים בעזרת מזחלות בדרכים שקפאו. אבל השיטות האלו, שהשפעתם על הסביבה נמוכה, פינו את דרכן למיכון כבד שקרע את היער לגזרים והרס את האדמה עליה חיו החיות שלו. היער הצפוף הפך לשדה כרות של גדמים והיובלים הצלולים לתעלות מלאות בבוץ. ליונל ניסה לעבוד על דחפור D9 או בפלר-בנצ'ר, מכונה שתוכננה לעשות את הכל, לכרות, לנסר ולשנע, אבל הוא פשוט לא יכל. אחר כך החל לעבוד במכרות של אגן סדברי, אונטריו, הוא עזב את היערות כדי לחפור מתחת לקרקע, לכרות ניקל ועופרה ולהזין את מלתעות הכבשנים. גופרית דו חמצנית ומתכות כבדות נפלטו לאוויר והתעבו לגשם חומצי שהרג כל יצור חי ברדיוס של קילומטרים והשאיר צלקת של חריכה על הקרקע. בלי גשם האדמה נסחפה והנוף באגן הפך לשומם כל כך, שנאס"א השתמשה בו כדי לבדוק כלי רכב שיועדו לנסיעה על אדמת הירח. מפעלי ההתכה של סדברי היו כמו מלכודת רגל לאדמה והיא מתה מוות איטי וכואב. לאחר שהנזק כבר נעשה, סדברי הפכה לילד הפוסטרים של תקנות לאוויר נקי… זה היה מאוחר מידי. "אין כל בושה בעבודה במכרות כדי להאכיל את משפחתך, זהו סחר חליפין של עבודה קשה בתמורה למזון ומחסה", אומר ליונל, "אבל אתה רוצה שלעבודתך תהיה משמעות". בכל לילה, נהג חזרה הביתה בנוף הירח השומם שעבודתו יצרה והרגיש שיש דם על ידיו. הוא התפטר.


כיום ליונל מבלה את ימי החורף בנעלי שלג לאורך קווי המלכודות שלו, ואת הלילות בהכנת פרוות. שלא כמו הכימיקלים הקשים שמשתמשים בהם בתעשייה, הוא משתמש [בנוזלים המתחלבים] שבמוח החיה כדי לעבד את העור הרך והעמיד ביותר. "במוח של כל חיה יש בדיוק את הכמות שתספיק כדי לעבד את עורה שלה" הוא אומר בהשתאות, כשיריעת עור צבי, עדיין עם פרווה, מונחת על ברכיו. מוחו וליבו של ליונל הובילו אותו חזרה ליערות. הוא שייך ל"אומת מטיס", ומכנה את עצמו "אינדיאני תכול עיניים". המבטא המתנגן שלו מסגיר שהוא גדל ביערות הצפוניים של קוויבק והוא מתבל את השיחה ב - "Oui, oui, madame” עד שנדמה שעוד רגע הוא ינשק את ידי.

ידיו שלו מספרות את סיפורו - ידיים של איש יערות - רחבות וחזקות כדי לדרוך מלכודות או להתקין שרשרת על מסור, אבל עדינות מספיק כדי ללטף פרווה ולאמוד את עובייה.


בזמן ששיחתנו מתנהלת, כבר נאסר השימוש במלכודות רגל בקנדה ורק מלכודות האוחזות את כל גוף החיה ומבטיחות מוות מהיר הותרו. הוא מדגים אחת: נדרשות שתי זרועות חזקות כדי לפתוח אותה ולדרוך, והיא נסגרת בעוצמה כזו שתשבור צוואר בשנייה. ציידי מלכודות מבלים יותר זמן על האדמה מכל אחד אחר בימינו, והם מנהלים תיעוד מפורט של הקציר שלהם. ליונל מחזיק פנקס עבה ועיפרון בכיס הז'קט שלו, הוא מוציא אותו ואומר: "רוצה לראות את הבלקברי החדש שלי? בדיוק הורדתי את הנתונים למחשב היער, הוא מונע על ידי פרופאן, את יודעת"? המלכודות שלו הניבו בונה, לינקס, דַּלָּק-דייג [צויבל, סוג של סמור], זאב ערבות, חרפן וסמור. הוא מלטף בידו את הפרוות, מסביר על הצפיפות של פרוות החורף ושערות השמירה הארוכות וכיצד ניתן להעריך את בריאותו של בעל חיים לפי פרוותו. הוא עוצר כשהוא מגיע לפרוות הדַּלָּק, היא רכה כמשי ואגדית ביוקרתה. צבעה מרהיב והיא קלה כנוצה. דלקים הם חלק מחייו של ליונל כאן - הם השכנים שלו והוא אסיר תודה שהם התאוששו כמעט מהכחדה. ציידים כמוהו נמצאים בקו החזית של ניטור אוכלוסיות חיות בר ורווחתם - יש להם אחריות לדאוג למין שהם מסתמכים עליו, וכל ביקור בקו המלכודת מפיק נתונים השולטים בצייד. "אם נתפוס רק זכרים, נשאיר את המלכודות דרוכות", הוא אומר. "כאשר יש עודף של זכרים לא מזווגים, הם משוטטים וקל ללכוד אותם. יותר מדי זכרים צעירים יכולים להשאיר פחות מזון לאחרים. אבל ברגע שתפסנו נקבה, אנחנו מפסיקים ללכוד. זה אומר שלכדנו את העודפים ואנחנו לא נוגעים בשאר. כך האוכלוסיה לא תהיה צפופה מדי, אף אחד לא יהיה רעב והאוכלוסייה תמשיך לגדול".


בשלהי החורף, כשהשלג עדיין כבד והימים מתארכים, ליונל גורר סולם מהקורות העליונות במחסן שלו, נועל את נעלי השלג וצועד החוצה אל היער עם הסולם על כתפו, פטיש, מסמרים ושאריות של עץ בסל. הוא מחפש בדיוק את המקומות הנכונים: עצים עתיקים גדולים עם חללים בגזעים הם הטובים ביותר, כל עוד הגודל והצורה של החור מעידים שרק מין בודד יכול להשתמש בו. הוא מטפס למקום שבו הסולם, המעוגן בשלג, נשען על ענף גבוה ובונה משטח קטן. הוא מגיע הביתה לפני רדת החשיכה וקם למחרת כדי לעשות זאת שוב. זו עבודה קשה לשוטט עם סולם ביערות. כשהוא מסיים את בניית המשטחים, הוא מוציא דלי פלסטיק לבן מהפריזר ומניח אותו בקרבת האח להפשיר. במשך כל הקיץ ליונל משמש כמדריך דיג באגמים ובנחלים הרחוקים של ילדותו. הוא מתלוצץ שהוא עובד רק עבור עצמו כעת ושמה של החברה שלו הוא: "התבונן יותר ועשה פחות" - זו תכנית עסקית לא רעה בכלל. כאשר הוא ולקוחות הדייג שלו מנקים את השלל, הוא אוסף את השאריות לדליי פלסטיק לבנים ומאחסן אותם במקפיא. כבר שמע את לקוחותיו לוחשים מאחורי גבו: "הוא כנראה אוכל מרק של מעיי - דגים בחורף..."


למחרת הוא יוצא שוב, מושך את הדלי במזחלת, קילומטרים לאורך קווי המלכודות. הוא מטפס למשטחים שבנה בסולם ביד אחת (אתה לא רוצה לשפוך עיסה של מעיי דגים על עצמך), מוציא חופן גדול ומסריח של מעיים ומניח על כל משטח, ואז הולך אל המשטח הבא. כמו טורפים רבים, דלָקים מתרבים באיטיות, מה שהופך אותם לפגיעים לירידה בכמות הפריטים, במיוחד במצב של ציד-יתר. ההיריון נמשך כתשעה חודשים, והנקבות לא מתעברות עד גיל שלוש. יהיו להם בין גור אחד לארבעה והם יְגַדְּלוּ רק כמה שאספקת המזון מאפשרת. "הוצאתי את קרביי הדגים בשבועות האחרונים לפני שהאימהות הקטנות יולדות", אומר ליונל. "אם תשאיר אותם במקום ששום דבר אחר לא יכול לקחת אותם, לאימהות האלו יהיו כמה ארוחות טובות במיוחד. זה יעזור להם להניק את התינוקות שלהם כך שיותר ישרדו, במיוחד אם יגיע שלג מאוחר או משהו כזה".


העדינות שבקולו גורמת לי לחשוב על אדם שמביא תבשיל חם לשכן חולה. זה לא מה שחשבתי על ציידי מלכודות. "ובכן," הוא אומר, מסמיק מעט, "הדלקים הקטנים הללו מטפלים בי ואני מטפל בהם." המסורת אומרת לנו שקציר נעשה מכובד בזכות מה שאתה נותן בתמורה למה שאתה לוקח. אין מנוס מן העובדה שהטיפול של ליונל יביא ללכידת יותר דלקים על קו המלכודת שלו. אין מנוס מן העובדה שהם ייהרגו. האכלת אמא דָּלָק אינה אלטרואיזם; זהו כבוד עמוק לדרך שבה העולם פועל, לחיבורים בינינו, לחיים הזורמים לחיים. ככל שהוא נותן יותר, כך הוא יכול לקחת יותר, והוא הולך את הקילומטר הנוסף כדי לתת יותר ממה שהוא לוקח.


אני נפעמת מהחיבה והכבוד של ליונל לבעלי החיים האלה, מתשומת הלב הנובעת מהידע האינטימי שלו על צרכיהם. הוא חי את המתח של אהבת הטרף שלו על ידי תרגול עקרונות הקציר המכובד. אבל אין גם מנוס מהעובדה שפרוות הדלק תהפוך למעיל יוקרה לאדם עשיר מאוד, אולי אפילו בעליו של מכרה בסודברי. החיות הללו ימותו בידיו, אבל קודם יחיו טוב, בין השאר בידיו. אורח חייו, אותו גיניתי בלי להבין, מגן על היער, מגן על האגמים והנהרות, לא רק עבורו ועבור חיות הפרווה, אלא עבור כל ישויות היער. קציר נעשה מכובד כאשר הוא מקיים גם את הנותן וגם את הלוקח.


היום ליונל הוא מורה מחונן, מוזמן לבתי ספר מרוחקים כדי לחלוק את הידע המסורתי שלו על חיות בר ושימורן. הוא מחזיר את מה שניתן לו. קשה לַבָּחוּר שלובש פרוות דלק במשרד של מכרה בסאדברי לדמיין את עולמו של ליונל, אפילו להעלות על הדעת דרך חיים שתדרוש ממנו לשקול לקחת רק את מה שהוא צריך, להחזיר בהדדיות על מה שהוא לוקח, כדי להזין את העולם שמזין אותו. לשאת ארוחות לאם מניקה במאורה בצמרת עצים פראית.


אבל אם אנחנו לא רוצים עוד שממה, הוא צריך ללמוד.




 

בראיית זן, הסיפור הזה מדבר על התכוונות גומלין.

מתוך ההקדמה לספר "טוב ורע ומעבר להם, הקרמה בלימוד הבודהיסטי" שכתב יעקב רז:


"התכוונות גומלין מועילה כי היא לא מתרחשת רק בממדי האדם וכוונותיו, אלא במידות העולם. היא נוכחות צנועה, שיודעת ששום דבר לא שלי באמת. שאני לא רשאי לקחת מן האדמה מה שהיא לא יכולה לתת לי. שכל מה שיש לי בא ממנה וחוזר אליה. שאני צריך לשים את ליבי, שמא אני צועד בה ברגל גסה, כי היא שברירית ורגישה מאוד מעל ליבתה הרותחת.

האדמה מתקיימת בחוקי היקום, לא חוקי השוק.

אי אפשר לקבל את האהבה, המזון, מדרך הרגל, זרימת המים ושירת הציפורים בלא להזין אותם.

זו לא עסקת חליפין. זה חוזה הקיום.

הוא מתגשם בנוכחות קשובה, מקבלת-נותנת בנשימה אחת.

מודעות. לא כוונות טובות. זו תודעה שחופשית מקרמה".