חיפוש

נפילתה של סְקַיְווּמֵן*

עודכן: 19 ביולי

מתוך הספר Braiding Sweetgrass של Robin Wall Kimmerer.


בחורף, כשהאדמה נחה תחת שמיכת שלג כבדה, זהו הזמן לסיפור. מספרי הסיפורים מתחילים בקריאה לאלה שהעבירו את הסיפורים לפניהם ומסרו אותם לידינו, כולנו שליחים.


בהתחלה היה עולם השמים.

היא נפלה כזרע של מייפל, בפירואט עדין עם רוח הסתיו. שובל של אור זהר מעולם השמים, מסמן את מסלול נפילתה באפלה. מתוך פחד, או שמא תקווה, היא אחזה בצרור בידה. בצלילתה מטה ראתה רק מים כהים, אך בחשיכה עיניים רבות הביטו מעלה, אל הבזק האור הפתאומי שיצרה. אווזי הבר הנהנו זה לזה, והמריאו יחד מן המים בשאון אווזי. היא חשה במשק כנפיהם כשעפו תחתיה ותמכו בה, להאט את נפילתה. רחוקה מהבית היחיד שאי פעם הכירה, נשימתה נעתקה מחיבוק נוצותיהם הרכות, החמות, כשנשאו אותה בעדינות מטה.


וכך הכל התחיל, האווזים, שלא יכלו לשאת את סקייוומן זמן רב מעל המים, קראו למועצה לטכס עצה. בעודה נחה על כנפי האווזים, היא ראתה את כולם נאספים: צוללנים, לוטרות, ברבורים, בונים, דגים מכל הסוגים וצב גדול שצף ביניהם, והציע לה לנוח על גבו. בהכרת תודה היא צעדה מכנפי האווזים אל כיפת שריונו. החיות הבינו שהאישה תצטרך אדמה שתהיה לה לבית, וחשבו כיצד יוכלו לעזור. צוללני המעמקים נזכרו ששמעו בעבר על בוץ בקרקעית, והסכימו לצאת ולמצוא אותו. צוללן צלל ראשון, אבל העומק היה גדול מדי, ולאחר זמן רב הוא עלה אל פני המים ומקורו ריק. אחד אחרי השני יצאו בעלי החיים האחרים לעזרה; הלוטרה, הבונה, החדקן, אבל העומק, האפלה ולחץ המים, היו קשים מדי, גם עבור השחיינים הטובים ביותר. הם חזרו מתנשפים בכבדות ואזניהם מצלצלות. חלקם לא חזרו כלל.


לבסוף נשארה רק חולדת המושק, הצוללת הקטנה והחלשה מכולם. היא התנדבה לצלול מול מבטיהם הספקנים של השאר. רגליה הקטנות התנופפו כשצללה מטה, היא נעדרה להרבה מאוד זמן.

הם חיכו וחיכו לה שתחזור, חוששים לגורלה. כעבור זמן הופיעו בועות על פני המים ונשאו איתן את גופה הרפוי. היא נתנה את חייה כדי לעזור לבת האנוש חסרת האונים. האחרים הבחינו לפתע שאגרופה הקטן סגור בחוזקה, כשפתחו אותו, גילו חופן זעיר של בוץ.

צב אמר: "הנה, שימי את הבוץ על גבי". סקייוומן התכופפה ופיזרה את הבוץ בידה על שריונו של צב. נרגשת ממתנותיהן יוצאות הדופן של החיות היא שרה בהודיה והחלה לרקוד, מלטפת ברגליה את האדמה הטובה. היא רקדה ורקדה את תודתה והאדמה גדלה והפכה מקומץ קטן של בוץ על גבו של צב, לארץ שלמה.

וכך, בזכות האלכימיה המשותפת של מתנות החיות והכרת התודה של סקייוומן נוצר העולם שאנו מכנים היום "אי הצב", ביתנו.


כמו כל אורח מנומס, גם סקייוומן לא באה בידיים ריקות. בכף ידה היה מונח צרור. כשנפלה מהחור בעולם השמיים, היא הושיטה יד אל עץ החיים שצמח שם. באגרופה החזיקה ענפים, פירות וזרעים של כל מיני הצמחים. את אלה פיזרה על האדמה הטרייה וטיפלה במסירות בכל צמח, עד שהעולם הפך לפורה וירוק. אור השמש בקע דרך החור בעולם השמים, ואפשר לזרעים לשגשג ולפרוח. עשבי בר, ​​פרחים, עצים ועשבי מרפא התפשטו לכל עבר. כעת, כשגם לבעלי החיים היה שפע של מזון, הם באו בהמוניהם לגור עם סקייוומן באי הצב.


על פי הסיפור, וִוינְגָאשְׁקְ, (Sweetgrass, עשב הביזון) היה הראשון שצמח על פני האדמה, ניחוחו הוא זיכרון מתוק מכף ידה של סקייוומן, לכן הוא זוכה לכבוד כאחד מארבעת הצמחים הקדושים של בני עמי. נשום את ריחו ותתחיל להיזכר בדברים שלא ידעת כלל ששכחת. זקני השבט אומרים שטקסים הם הדרך שבה אנו "זוכרים לזכור", ולכן עשב מתוק הוא צמח טקסי רב עוצמה ומשמעותי לאומות ילידים רבות. הוא משמש גם להכנת סלים יפים. ערכו חומרי ורוחני.


ילדים השומעים את סיפורה של סקייוומן מלידה, יודעים בעצמותיהם את האחריות הזורמת בין בני האדם לכדור הארץ. סיפורה מכיל את האמונות שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את מערכות היחסים שלנו. הוא לא מספר רק על המקום ממנו באנו, אלא גם על הדרך בה נוכל להמשיך.


בצד אחד של העולם היו אנשים שמערכת היחסים שלהם עם העולם החי עוצבה על ידי סיפורה של סקייוומן, שטיפחה גן לרווחת כולם. בצידו השני סופר סיפור אחר, גם בו היתה אישה, גם בו היה עץ וגן. האחרונה טעמה מפרי העץ האסור וגורשה מהגן, שעריו נטרקו בפניה והיא נאלצה לשוטט בשממה, בזיעת אפה אכלה לחם. כשסקייוומן מילאה פיה בפירות מתוקים ועסיסיים, שמשקלם כופף את ענפי העצים, האישה האחרת צוותה להכניע את השיממון אליו הושלכה כדי שלא תגווע ברעב.


אותו מין, אותה אדמה, סיפורים שונים.


 

*במקור Skywoman במילה אחת. התלבטתי אם לתרגם "אשת השמיים" או "האישה מהשמיים" ולבסוף החלטתי להשאיר סקייוומן. אם קיבלנו את "וונדרוומן", נקבל גם אותה.


אני חושב שהסיפור שאנחנו מספרים על העולם יוצר את העולם, הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו בורא אותנו. תהליך הבריאה מתרחש בכל רגע. כל הזמן. אישה אחת הובילה אותנו אל חיבוקו הנדיב של העולם החי, אישה שנייה לגירוש. אישה אחת היא יוצרת - שותפה של עולם ירוק וטוב, מטפחת גן ובית לצאצאיה. השנייה היא גולה, עקורה, עוברת זמנית בעולם זר ומנוכר בדרכה הקשה אל ביתה האמתי, היחיד, בגן עדן. בסיפורה של סקייוומן לא מתעכבים על הסיבה לנפילתה. לא מוזכר בו אל קדוש וקנאי, אין בו שכר או עונש. עולם השמים, ממנו נפלה, ממשיך להאיר ולהזין את הגן שטיפחה.

צאצאי הנשים האלו התייחסו לעולם אחרת, בניה של סקייוומן ראו עצמם כחלק מן העולם, ילדים צעירים וחסרי ניסיון שחייבים ללמוד מהעצים והחיות את דרכי האדמה ולהכיר תודה על מתנותיהם. בניה של חוה ראו בטבע איום שיש להכניע, ללמוד את דרכיו במטרה לשלוט ולווסת לצרכיהם.


ואולי גם ההשוואה הזו מקורה בבורות שלי, בראייה שטחית של הדברים ובנטייה רומנטית להסתנוור מהעשב המוריק של השכן. אני בטוח שגם בסיפור הבריאה שלנו אפשר לקרוא את הקשר העמוק של חווה לעולם, צריך רק לבחור להביט נכוחה ולהחליט לאן הולכים מכאן.


ככל שאני לומד יותר, אני מוצא הקבלות בין הראייה של אומות ילידות או חברות של ציידים לקטים, לבין הראייה הבודהיסטית. התהוות הגומלין או התהוות מותנית, אחת מאבני היסוד של הבודהיזם, דומה מאוד לדרך החיים בחברות ילידות, בהן האדם הוא חלק ממארג, שותף ביצירת העולם ואחראי לשמור עליו ולטפח אותו.


ובראיית זן:

מישהו שאל: מהו העצמי שלי?

ג'ושו ענה: עץ האלון בחצר הקדמית. הבט בו!

(ספר הזן של ג'ושו, מיפנית יואל הופמן).



בתמונה: זרע של מייפל.