חיפוש

טרסת אבן ישנה

עודכן ב: נוב 19

מאחורי הבניין בו אני גר, בירידה לתוך הוואדי, יש טרסת אבן ישנה. ניכר שהיא נבנתה בתשומת לב רבה. האבנים שלה גדולות, לא מסותתות ואין ביניהן חומרי מליטה. אני מניח שהיא נבנתה כדי לדרג טופוגרפיה, להאט זרימה של מים, למנוע סחף קרקע. אבל עם השנים היא הלכה והתפוררה.

בסגר השני של הקורונה, לקראת החורף, החלטתי לתקן אותה, לחזק את המקומות הרופפים ולבנות בחזרה את החלקים שקרסו. העבודה הזו היא חלק מפרויקט רחב יותר שאנחנו עושים בשנה האחרונה - פותחים גישה לואדי, עושים בו מקום, מוציאים אותו מהתמונה הפנורמית במסגרת החלון.

יש שיטה מסורתית לבניית טרסות, אבל החלטתי לעשות לעצמי הנחה ולהשתמש בבטון.



בחנות לחומרי בנייה אני מבקש מהמוכר: "חמסה צ'מנטו, שבעה רמל, תמאנה סומסום"*. אני משלם ובנתיים השקים נערמים ברכב - בבגאז' ועל המושבים. אני עולה לאט בעלייה התלולה הביתה, מרגיש את המשקל בדוושת הגז והבלמים, מחנה קרוב לכניסה ומתחיל לפרוק. 20 שקים, 20 סבבים מהכביש דרך השביל, משם למטה במדרגות עד לואדי. חצי הטון, שעתיים עבודה, לכלוך והרבה מאוד זיעה. אבל הגוף והנשמה אומרים שירה.


למחרת בבוקר אני מכין את האמבטיה הראשונה של הבטון, היא לוקחת לי זמן. יותר מדי מים, יותר מדי חול, הערבוב לא אחיד, הנשימה קצרה. לאט הגוף נזכר בתנועה, הטוריה הופכת לחלק מהיד. כשהראש עוזב, האמבטיה מוכנה. אני מתחיל בבסיס החומה, בשורות התחתונות. ברווחים בין האבנים הגדולות אני מכניס כף גדולה של בטון וממלא באבנים קטנות. עובר לאורך כל החומה ומתקן. כשנגמר לי הבטון אני מכין אמבטיה שנייה.


ביום השני אני אוסף אבנים גדולות שהתפזרו בואדי, הולך נמוך בתוך הסבך, כפוף מהמשקל והשיפוע. האבן בידיים. לפעמים אני מועד, האבן מתגלגלת. בעדינות וקצת הומור עצמי אני מחזיר אותה בחזרה. כשיש לי ערימה גבוהה מספיק אני עובר להכנה של הבטון וממשיך במלאכת התיקון. אני שקוע בעבודה, חולפות דקות ארוכות בין מחשבה למחשבה. כשהעיסה נגמרת היום כמעט מחשיך. אני שוטף את הבטון שדבק בכל, מסדר את השקים. מניח במקום.


הימים הבאים נראים אותו דבר, איסוף אבנים, הכנת בטון ועבודה על החומה.


ימי קורונה, סגר ומחאה. הסתיו בפתח, הרוח משתנה. בחוץ החדשות משתוללות בגלל וירוס שמזכיר לנו אמת פשוטה; אור החיים מטיל תמיד את צל המוות. לחיות משמעותו גם בין היתר - לחלות, להזדקן, למות.

הרבה זמן אני שפוף ומדוכדך, מרגיש שאני לא מספיק טוב. השתרש בי תעתוע, צורת מחשבה; כמיהה לעשייה אחרת, לפעולה גדולה, להתמרה. בעבודה על החומה כל זה מרגיש רחוק, בכל פעם אני יכול להרים רק אבן אחת, להניח במקום. אני נזכר בקואן הזן שלא הבנתי, פתאום אני יודע אותו, כאילו הוא נכתב רק בשבילי:


"לפני שהחמור עזב, הסוס כבר הגיע"**.


אולי זו עייפות הגוף או הניתוק מהמסך, אולי העבודה המאומצת. משהו בי נכנע. נכנע ומגלה שיש הבדל גדול בין יאוש לבין כניעה. אין לי איך להסביר בהיגיון למה בין כל הדברים שיש לעשותם החלטתי דווקא עכשיו לתקן את הטרסה הישנה. לחזור לעבודה פשוטה של הידיים, להתמקד רק בה. אני גם לא כל כך בטוח אם זה אני אשר תיקן, או שמא היא תיקנה כמה סדקים אצלי. בסוף היום החמישי אני מרים את העיניים בסיפוק מול העבודה שהושלמה. עכשיו אני יודע; החומה בנוייה מכמה אבנים גדולות, אפשר לספור אותן אחת אחת. אבל אלו אינסוף אבנים קטנות שמספקות את התמיכה, מייצבות את הנדנוד, מחוץ לטווח העין הן אלו שמהוות את החומה.


למחרת בבוקר אני מגיע להרטיב את הבטון שהתקרש. אני רואה שמתוכו, כנגד כל הסיכויים, צומחים חמציצים.




*5 צמנט, 7 חול, 8 חצץ.

כדי להכין תערובת בטון חוזק ב-30:

1 שק צמנט, 1.25 שק חול, 2 שקי חצץ.

משקל כל שק 25 ק"ג.


**כל צעד בדרך הוא הדרך כולה - סרטון קצר של Zen Master Wu Kwang שמסביר את קואן החמור והסוס, דקה 03:35, בקישור כאן

(תודה לעודד).

  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon