חיפוש

הִנְנִי, הִנְנִי.

עודכן ב: ינו 30

התעוררתי קצת אחרי זריחה. אכסנית אברהם בירושלים, ליד רחוב יפו, אנחנו חולקים עם משפחה של חברים חדר משותף לעשרה. לא ישנתי כל כך טוב, דרך החלון הצר והגבוה נכנסו קולות מהרחוב, בני נוער צעקו, משאית כבדה נסעה רברס ומישהו גרר פחי אשפה. בקבוק זכוכית אחד המשיך להתגלגל לתוך החשיכה.


לאונרד כהן מלווה אותי מהרגע בו פקחתי עין, הוא מתנגן נמוך בתוך הראש:

"Hineni, hineni I'm ready my lord"*


זו חופשה פשוטה של סוף הקיץ, לא יודע מה הביא אותו לכאן עם שיר פרידה. הוא שר או מדבר, ולמרות שהוא כנוע - במילים שלו יש תוכחה. אני שוטף פנים ורק חושב איזו ברכה, להגיע כך לסוף השביל, לומר בטוח, בשלווה: אתה יכול לקחת אותי עכשיו. אני מוכן.


אני נזכר בשיר המוות של סנטוקה**: 'אכלתי, שבעתי, אני מניח את מקלות האכילה'.


אחר כך יצאתי עם המצלמה לאסוף קצת אור. רחוב יפו פוטוגני בשעה הזו, המרצפות בוהקות והשמש מסנוור, שוטף את הבתים עד שאפילו פיח המכוניות מלבין על חזיתות האבן.

אני חולף ליד בית מפואר, כתוב שהוא שימש סוחר בוכארי, היום זה סניף של בנק, אריות האבן עדיין שואגים מעל לשער הכניסה. מאחוריו מנופי ענק מניפים קורות פלדה, שלט "כאן בונים", עוד פרויקט יוקרה.


בדרך חזרה אני עוצר לבורקס וקפה. נזכר בסבתי הבולגרייה. למרות שנפטרה מזמן, כל בורקס בעולם נכשל להשתוות לבורקס שלה. ברגע הפריך של הנגיסה הראשונה אני מרגיש שקוף, הכל חולף דרכי, אור השמש, מנקה הרחובות, הזכרונות מסבתא, המוסיקה באוזניות, טעם הגבינה. הכל מופיע ועולה ואז שׁוֹכֵךְ, נעלם ולא משאיר עקבות. אין הפרדה בין הבפנים והבחוץ, בין המחשבות וקול הפעמון שנשמע בדיוק עכשיו מהרכבת הקלה.


לא ישבתי כאן אף פעם והכל כל כך מוכר. תריס המצלמה נפתח-נסגר, אחד חלקי שישים של השנייה. האור בחוץ חודר לתוך העדשה והנה הוא צרוב בכרטיס הזיכרון, נחרץ כמו הוכחה.

ואז - מתגנבת מחשבה, אם גם לעין יש רק הֶרֶף, אולי הכל מורכב מרסיסים של זמן, כולם עכשיו, ואין עבר-הווה-עתיד, ואין בכלל תנועה.

וגם אני, הנני-הנני, צופה ולא נפרד מהתמונה, טוֹוֶה-נִטְוֶה עם כל היתר בהתרחשות העלילה.


הקפה נגמר, זה זמן לחזור, להעיר את הבנות, אולי נלך לשוק, אולי לעיר העתיקה.


היום אני בחופש. אין לי העדפה.


*השיר נקרא: You want it darker

מהאלבום האחרון של כהן, שנושא את אותו השם.


**סנטוקה

סַנְטוֹקַה הוא שם העט של שוֹאִיצִ׳י טַנֶדַה (1882 – 1940) –

משורר, מתרגם, נווד, נזיר זן במשרה חלקית, וחובב אלכוהול.

מתוך האתר של דן בורנשטיין: סנטוקיזם.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

הָיְבּוּן* של מחלה

אני מתעורר בחושך, מתכחש לשעה, ממאן לקום לרצפה הקרה. זה כמה ימים נשימתי זרה לי. האוויר שורק ומתאבך בקרקעית הריאות. בחדר הרחצה אני מביט במראה, פותח את המשאף לאט, מסווה במים הזורמים את קול השאיפה. קְלִיק

  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon