חיפוש

הִנְנִי, הִנְנִי.

עודכן ב: ספט 6

התעוררתי קצת אחרי זריחה. אכסנית אברהם בירושלים, ליד רחוב יפו, אנחנו חולקים עם משפחה של חברים חדר משותף לעשרה. לא ישנתי כל כך טוב, דרך החלון הצר והגבוה נכנסו קולות מהרחוב, בני נוער צעקו, משאית כבדה נסעה רברס ומישהו גרר פחי אשפה. בקבוק זכוכית אחד המשיך להתגלגל לתוך החשיכה.


לאונרד כהן מלווה אותי מהרגע בו פקחתי עין, הוא מתנגן נמוך בתוך הראש:

"Hineni, hineni I'm ready my lord"*


זו חופשה פשוטה של סוף הקיץ, לא יודע מה הביא אותו לכאן עם שיר פרידה. הוא שר או מדבר, ולמרות שהוא כנוע - במילים שלו יש תוכחה. אני שוטף פנים ורק חושב איזו ברכה, להגיע כך לסוף השביל, לומר בטוח, בשלווה: אתה יכול לקחת אותי עכשיו. אני מוכן.


אני נזכר בשיר המוות של סנטוקה**: 'אכלתי, שבעתי, אני מניח את מקלות האכילה'.


אחר כך יצאתי עם המצלמה לאסוף קצת אור. רחוב יפו פוטוגני בשעה הזו, המרצפות בוהקות והשמש מסנוור, שוטף את הבתים עד שאפילו פיח המכוניות מלבין על חזיתות האבן.

אני חולף ליד בית מפואר, כתוב שהוא שימש סוחר בוכארי, היום זה סניף של בנק, אריות האבן עדיין שואגים מעל לשער הכניסה. מאחוריו מנופי ענק מניפים קורות פלדה, שלט "כאן בונים", עוד פרויקט יוקרה.


בדרך חזרה אני עוצר לבורקס וקפה. נזכר בסבתי הבולגרייה. היא נפטרה מזמן, אבל כל בורקס בעולם נכשל להשתוות לבורקס שלה. ברגע הפריך של הנגיסה הראשונה אני מרגיש שקוף, כאילו שהכל חולף דרכי, אור השמש, מנקה הרחובות, פס הקול באוזניות, טעם הגבינה, הריח והזיכרונות. הכל מופיע ועולה ואז שׁוֹכֵךְ, נעלם ולא משאיר עקבות. ואיו שום קו של גבול או הפרדה, בין הבפנים והבחוץ, בין כל המחשבות האלו ובין הפעמון שנשמע בדיוק עכשיו מהרכבת הקלה.


לא ישבתי כאן אף פעם והכל כל כך מוכר. תריס המצלמה נפתח-נסגר, אחד חלקי שישים של השנייה. האור בחוץ חודר לתוך העדשה והנה הוא צרוב בכרטיס הזיכרון, נחרץ כמו הוכחה.

ואז - מתגנבת מחשבה, אם גם לעין יש רק הֶרֶף, אולי הכל מורכב מרסיסים של זמן, כולם עכשיו, ואין עבר-הווה-עתיד, ואין בכלל תנועה.

וגם אני, הנני-הנני, צופה ולא נפרד מהתמונה, טוֹוֶה-נִטְוֶה עם כל היתר בהתרחשות העלילה.


הקפה נגמר, זה זמן לחזור, להעיר את הבנות, אולי נלך לשוק, אולי לעיר העתיקה.


היום אני בחופש. אין לי העדפה.


*השיר נקרא: You want it darker

מהאלבום האחרון של כהן, שנושא את אותו השם.


**סנטוקה

סַנְטוֹקַה הוא שם העט של שוֹאִיצִ׳י טַנֶדַה (1882 – 1940) –

משורר, מתרגם, נווד, נזיר זן במשרה חלקית, וחובב אלכוהול.

מתוך האתר של דן בורנשטיין: סנטוקיזם.





  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon