מָנָה חֶמְלָה בְּפִתָּה
עודכן: 12 בספט׳ 2019
עיצומו של קיץ. אני יוצא מהמשרד הממוזג לאכול צהרים. כל כך חם שנדמה שהצל מחפש מקום מוצל להסתתר בו, מתחת לכפות הרגליים. אוטובוס חולף, מכונית צופרת. העולם מתרוצץ. אולי אפילו מהר יותר בקיץ.
הרעב מוביל אותי לעצור בפלאפל הנשיא. מרכז הכרמל. כמו בכל יום, המקום עמוס ודחוק. מאחורי הדלפק דרור הבעלים משחרר שלוש מנות לאישה עם כובע רחב, מקבל תשלום על שתי מנות אחרות ומתחיל לטפל בהזמנה של שני פועלי בניין. "שתייה קח מהמקרר" הוא אומר לילד שנראה מחפש. במקביל, עובד שני מטפל בלקוחה צעירה. כשהוא מסיים איתה אני מבקש כרגיל, "מנה אחת עם כל התוספות. כן, גם חריף, כן, אוכל כאן". הפיתה נפתחת מלמעלה, כף זריזה מורחת קצת חומוס והמלקחיים במעבר מהיר מימין לשמאל דרך כל הסלטים. הכדורים חמים ומסודרים מלמעלה והטחינה לסיום, כמו חתימה. הנה המנה שלי מוכנה. עטופה בשקית נייר על הדלפק.
יום אחד אולי אכתוב הייקו על הביס הראשון במנת פלאפל. הרגע הזה שבו אתה מביט בפיתה, מחשב מאיפה לתקוף, קצת לוחץ ומהדק את הקצוות באצבעות הידיים, מסדר כדור שנייה לפני שהוא נופל. ואז הנגיסה.
אנוטארה סמייאק סמבודהי*.
אני אוהב לראות אנשים לוקחים את הביס הזה. יש אנשים שעוצמים עיניים. חלק בוהים בנקודה לא ברורה בין הסלטים לשפורפרת העמבה. כולם מרגישים את זה. זה מסוג הרגעים בהם דווקא הגוף לוקח אותנו לסיור קצר במחוזות הרוח. באותה השנייה אין בפנים או בחוץ, אין עבר או עתיד, אין מחשבות. השיפוטיות של טעים או לא מגיעה רק כמה שניות אחר כך.
אבל לא באותו הרגע.
אחרי הביס הראשון זה שוב רק פלאפל. אני עסוק במנה שלי. בין הבצל לעגבנייה אני בודק איך אפשר להגיע לעוד קצת חריף דרך כל האנשים. מולי אני רואה את הלקוחה הצעירה שקיבלה את המנה לפניי. היא נלחמת בפיתה קרועה ונראית מאוד לא מרוצה. עוד אנשים עוצרים רגע ומביטים בסיטואציה. גם העובד בדוכן שם לב. הוא עוצר את המנה שבדיוק התחיל להכין, מניח אותה בצד, ואז לאט, בלי הרבה שאלות הוא לוקח את הפיתה שלה ומשליך אותה לפח. "לא נורא, קצת יותר מידי טחינה, אולי" הוא אומר כמו לעצמו בזמן שהוא מכין לה מנת פלאפל חדשה. "הנה, בתיאבון שיהיה לך". האישה לוקחת את המנה השנייה ומתחילה לאכול.
אני מגיע לחריף.
כעבור דקות ספורות זה קורה שוב. הפיתה קרועה, טחינה בכל מקום, ושוב אותה אישה עומדת אבודה במרכז המסעדה הקטנה. דמעות בעיניים. אחד אחרי השני יתר הלקוחות מפסיקים לאכול ומביטים שפופים מעל הפיתות שלהם. שני פועלי הבניין שיושבים על הדלפק הצר מסתכלים דרך מראת הקיר. השקט כל כך לא טבעי למקום שהעובד מאחורי הדלפק מסתובב לאט מהצ'יפסר ומרים את עיניו.
"הפיתות שלכם לא בסדר, זה שוב נקרע לי לגמרי!" האישה מייבבת. מישהו מצקצק בלשונו. כל היתר נשארים דוממים. כולנו ראינו את שקרה בפעם הקודמת ומבינים שמשהו באמת לא בסדר, אבל זה לא הפיתות.
בפעם הזו, דרור, הבעלים מתערב. הוא עוזב הכל. מגירת הקופה נותרת פתוחה. "מה קרה חמודה? למה את בוכה"? הוא שואל. "לא משנה כבר, קח את המנה הזו, אני לא רוצה אותה", היא עונה בכעס. דרור לא מוותר. הוא מושיט את ידיו מעבר לדלפק, אוחז במנה ומשליך גם אותה לפח, חוצה פיתה שלישית ואוחז במלקחיים של הסלטים: "לא קרה כלום, עכשיו אני איתך" הוא אומר לה. "תסתכלי עליי, מה שתרצי אני שם לך, אבל תהיי איתי ותסתכלי עליי כל הזמן". האישה מרימה את עיניה ומביטה בו, מהופנטת. גם אנחנו מהופנטים.
"חומוס?"
משיכה באף, "כן" חלש.
"עגבניה"? "לא".
"חמוצים?" "כן".
"סלט ירקות"? "כן, קצת".
"חריף?" "לא". מנגבת את הדמעות בגב ידה.
דרור מכניס את כדורי הפלאפל לפיתה והמנה מוכנה. הוא אוחז בשפורפרת הטחינה, "עכשיו, אני שם לך קצת, קחי את הטחינה איתך ושימי לך כמה שאת רוצה, אבל כל פעם קצת. אל תשימי הרבה מידי בבת אחת, זה מרטיב את הפיתה ואז היא נקרעת, בסדר?"
האישה מהנהנת ללא קול. היא אוחזת במנה ויוצאת החוצה לחום, לחפש לה מקום, אולי קצת רחוק מאיתנו.
בהקלה גדולה כולם חוזרים למנה שלהם וממשיכים לאכול. אני מסיים, משלם ויוצא.
"כן, מה בשבילך בחור?" אני שומע מאחורי.
* אנוטארה סמייאק סמבודהי - כנראה הארה מוחלטת ושלמה, אולי רק ביס פלאפל.
תודה לדרור על לימוד ללא לימוד, על שיחת דהרמה ללא מילים ועל פלאפל טעים שתמיד כיף לאכול.