בעקבות ההופכים את ערפם לאוֹמֶלַאס
עודכן: 10 בינו׳ 2022
בחושך מסביב למדורה
מסופרת אגדה על עיר רחוקה
מעבר לים ולהרים
סיפור שהתרחש מזמן
לפני הרבה שנים
שמה של העיר הוא אוֹמֶלַאס
צריחיה גבוהים, גניה פורחים
האנשים בה שמחים בחלקם
בריאים ושלווים
אין עבדות באוֹמֶלַאס
אין מלך, אין צורך בחוקים
במקדשים נחגגת הכרת תודה
ואין בה כהנים
הטכנולוגיה מתקדמת וירוקה
האנשים מבדילים בין הנחוץ למיותר
חייהם נוחים ומספקים
אין צורך לאגור דבר
גם המין באומלאס חופשי
בקיץ מתקיימות חגיגות של אהבה
אורגיות בלי רגשות אשמה
הסמים קלים ומתוקים
ואין בה מתמכרים
רק פרט אחד
מעיב על השמחה
כולם יודעים עליו
ויש קשר של שתיקה
באחד ממרתפיה של העיר
בצינוק, בחושך מעורר אימה
נעולה ילדה אחת קטנה
בתנאים של תת תזונה והזנחה
היא חיה כך שנים
מכוסה בעפר ובצואה
גופה כבר העלה כיבים
והיא רועדת מייאוש ומטירוף
אינה זוכרת את הוריה
ואין לה מבקרים
אלו התנאים
אושרם של כל התושבים
בריאות הילדים, תנובת שדות
אפילו אור השמש הנעים
כולם תלויים באומללות המבאישה
של הילדה הזאת
והיה אם מישהו יוציא אותה משם
ינקה את פניה הכמושות
ילטף את שערה
אפילו רק יאמר מילה טובה
יופקר אושרם של כל האנשים
וכל העיר תשקע
כולם יודעים ולא עושים דבר
מידי פעם נתקפים עצבות
אולי חמלה
ואז חוזרים לחייהם
מה הטעם? המחיר כל כך יקר
הילדה הזו ממילא אבודה
לפעמים קומץ בודדים
לא יכולים לשאת זאת עוד
מתחילים ללכת, לא עוצרים
חוצים את הרחובות
הלאה, הלאה, מעבר לכפרים
אחרי חשכת שדות
איש אינו יודע לאן
הם לא שבים משם
אולי הלכו אל ההרים
אולי לתוך הים
רק הם יודעים
ההופכים את ערפם
לאוֹמֶלַאס.
ההופכים את ערפם לאומלאס הוא סיפור משנות השבעים, הסופרת היא אורסולה ק. לה גווין.
השיר הזה נכתב בעקבותיו. כבר שבועיים הסיפור הזה עוקב אחרי, מדביק את צעדיי, כמו צל החדשות על הקורונה. אני חושב על עולם השפע שאנחנו חיים בו, אנחנו צורכים, מעכלים ומכלים, בחגיגה רעבה שלא יודעת שובע. איך זה מתקיים? אי שם, בצד השני של העולם מישהו צריך לייצר, לגדל בהמות, לשרוף יערות, לזהם את המים והקרקע. בסדנאות היזע של הודו או סין, בחוות הקקאו של חוף השנהב, במפעלי הטקסטיל של בנגלדש, שם עובדים בתנאי עבדות, גם ילדים, מאכילים את כבשן תאוותינו. ילדים של מישהו אחר, לא שלנו. רצינו עולם פתוח, בלי גבולות, "כפר גלובלי", שייתן מענה מהיר קרוב ונוח לכל הרצונות.
רק את הוירוסים והשריפות, תמונות בעלי החיים במשחטות, עבדות הילדים, אותם רצינו להשאיר רחוק.
גם בסיפור שלנו יש ילדים במרתף, גם אצלנו - כמו באומלאס, הצד האחד לא יכול להתקיים בלי השני.
ואז הופיעה הקורונה ולה אין סבלנות לחכות עד שכולם יהפכו את ערפם לאומלאס. אולי היא באה להזכיר, יש תלות גומלין, בין מערב למזרח, בני אדם ובעלי חיים, אוויר ויערות, מים, אדמה, הכל חלק מאותה רשת אינסופית, כולם קשורים בה והיא רוחשת כל הזמן, מלאת חיים, רוטטת, משתנה. יש השלכות לכל דבר. לכל פעולה. הקורונה, לדעתי, היא משבר של תודעה. האמנו בזחיחות רבה מידי בסיפור של תרבותנו, בניתוק שלנו מהשאר, בעליונות וביכולת השליטה. האמנו שיש חוסן נצחי למערכות שבנינו. הורגלנו לנוחות, לבטחון, לידיעה. שכחנו טעם סולידריות וחמלה.
זמן רב מידי חיינו באומלאס.
הסיפור המתורגם בקישור כאן.
שמעתי את הסיפור של אומלאס לראשונה בהרצאה ביו-טיוב של פסיכולוג מניגריה, שמו באיו אקומולאפה. הוא ראה כיצד מערכת בריאות הנפש במדינה שלו קורסת, איך אנשים "שהשתגעו" מקבלים טיפול בנזעי חשמל, באין ברירה אחרת. המשבר הזה הוביל אותו לחזור לשורשים של אדמתו ולחפש מזור אצל מטפלי השבט המסורתיים, השמאנים. הם הדגישו שהמחלה של אנשיו היא הניתוק מהעולם, מאדמתם, מהסיפור העתיק של אבותיהם.
האתר של באיו אקומולאפה בקישור כאן.
