חיפוש

אֶגְלֵי טַל עַל חַלּוֹן

עודכן ב: 12 ספט 2019


אֶגְלֵי טַל עַל חַלּוֹן

בְּכָל טִפָּה, נוֹף

וְעוֹד טִפָּה

בֹּקֶר קַיִץ


תחילת אוגוסט, לפני זריחה. קמתי מוקדם. קל לי להתעורר בלחות הזו. בסלון, על החלון הגדול, הלילה צייר באגלי טל. לפעמים הוא משאיר יצירה כזו, חד פעמית, שנשארת עד הבוקר. כמו רקמה עדינה שכולה מים, ויש בה נזילות, שבילים ונתיבים, או רק טיפות בודדות, מפוזרות. בחלק מהמקומות הן גדולות ומרווחות ובחלקים אחרים זעירות וצפופות, כמו כפור.

מה גורם להבדלים האלו? למה כאן כך ושם ככה? לא יודע.


תמונה שצילמה קרין


אני מתרחק קצת מהחלון, מניח מזרן ועליו כרית ומתיישב לתרגול בוקר. הגוף מתנועע לאט, מחפש את המקום הנכון לו, לוקח שאיפה אחת ארוכה, מניח לנשיפה ארוכה ואיטית עוד יותר. אני מרגיש את הדופק מאט. הכל נעשה מעצמו.

כשהושלמו הכנות הגוף, נפתח הפתח לתשומת לב דקה ועדינה יותר, יש תחושה שהתודעה כמו מחפשת משהו להתרכז בו, להאסף לתוכו. לפעמים בנשימה, לפעמים במבט. עיניי מסתכלות בטיפה אחת ויחידה, נקודה זעירה ברשת אינסופית של מים. אני מוקסם מזה. אני מנסה להבין ממה היא עשויה, טיפת הטל, אולי מנסה לראות אותה כמו בראשונה. כשאני יושב ככה בשקט עולות בי הרבה שאלות, קצת כמו של ילד.


מה זה?


תשובה באה מיד, ניתזת כמו חץ: טיפת הטל עשויה ממים. טיפת הטל היא מים. מים שהתעבו במהלך הלילה הלח, כשהאוויר הרווי באדים בא במגע עם חפצים קרירים ממנו. כך היא נולדה. משם באה.

אני מרוצה מהתשובה המהירה, אין לי מושג מאיפה באה. כנראה שהקשבתי יפה בשיעור טבע. השאלה מניחה לי והמחשבה דועכת לאט, מתמוססת לתוך האין החשוך הזה שמתוכו באות מחשבות ואליו הן חוזרות, מעצמן. ואז יש שקט, דממה די ארוכה.


מה זה?


"ילד לך הביתה, אתה מפריע לי לעשות מדיטציה!"


מתעורר חוסר שקט. זה כאילו הילד משחק בכף ידו במים באגם, הוא מסובב את ידו מהר יותר ומהר יותר ומעלה עננים של חול בקרקעית. אני יודע שהוא כבר לא יילך לשום מקום בבוקר הזה. וגם למחשבה הזו אני מניח. מחזיר את המבט לטיפת הטל, נושם נשימה ארוכה, החול שוקע. שוב דממה. ואז, לאט, מתעוררת סקרנות. אני מנסה להסתכל בטיפת הטל, באמת להתבונן בה. פתאום עולה בי זכרון של מורה לציור שהיתה לי: "אל תצייר את מה שאתה יודע, צייר את מה שאתה רואה", היא אמרה. הייתי אולי בן תשע. לא חשבתי עליה שלושים שנה. פתאום היא מתעוררת. גם לזה אני מניח. חוזר לטיפת הטל. מתבונן בשקט.

הרבה זמן אני יושב ככה. מתבונן, מתבונן, מתבונן, יושב בשקט מול טיפה אחת של טל. אני מניח לטיפה הזו לכסות את הכל. אני הטיפה. הטיפה אני.


מה זה?


אין מים.

אין עיבוי.

אין לחות.

אין לילה.

אין אדי מים.

אין אוויר קריר.

אין חלון קריר יותר.


טיפה אחת של טל. מה יש בה בכל זאת? תסתכל טוב. יש בה שקיפות, אפשר לראות דרכה את הנוף בעבר השני. יש בה גם השתקפות, אפשר לראות בה השתקפות של כל הטיפות שסביבה. למעשה הכל נשקף דרכה ומשתקף בה בעת ובעונה אחת. הנוף הירוק, החדר הלבן, כל הטיפות האחרות. אני מרים את ידי ורואה את התנועה משתקפת בטיפה הזו ובכל הטיפות שסביבה שמשתקפות בה שוב ושוב.


קח מהטיפה הזו את כל מה שנשקף דרכה, קח ממנה את כל מה שמשתקף בה, מה נשאר?


ובכל זאת משהו יש בה. משהו משל עצמה. הנוף הנשקף דרכה הוא לא הנוף כפי שהוא נראה מחוצה לה. ההשתקפות של הטיפות האחרות בה, היא לא הטיפות האחרות עצמן. נדמה שבדרכה שלה היא יוצרת משהו חדש ומקורי מכל זה, הטיפה הזו היא גרסה לדברים שאינה נפרדת מהם. היא מופע חדש של הדברים.


ואז פתאום,


טיק.


היא נופלת.


מוקדש לאחותי היקרה, טל.

מוקדש לאהובתי קרין, שפתחה לנו חלון גדול מול הואדי.

0 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon